February 2021 - N.D. Gallery

 

Temple of TeaBags

Ruth Netzer - Jungian Psychoanalist (Hebrew only)

​

פעם היה נהוג אצלנו לעשות 'תיקון אמנותי' לבגדים, שהיא מלאכת תיקון מוסתרת. לעומת זאת ביפן התפתחה אמנות מסורתית של תיקון בדים, 'סאשיקו', שמשמעותו ביפנית הוא ׳דקירות קטנות'. המטרה בסאשיקו איננה להסתיר את התיקון אלא לכבד אותו, באמצעות שורות מדויקות של תפר זעיר, ומשאירים את הקרע והתיקון עצמו גלוי.

סאשיקו מדגים את העיקרון היפני של הוואבי־סאבי (wabi-sabi), שאין לו תרגום מדויק, אך הוא מבטא את היופי שבחסר ובלא מושלם. הוא נותן כבוד לכוח שנמצא בעדינות וברגישות של המלאכה: בגד שתוקן על ידי טלאי הוא מקור להרהור ואפילו ליראת כבוד. ההצטברות והסדירות הסבלניות של התפרים השזורים הלוך ושוב, הלוך ושוב, הם אלו שבסופו של דבר נותנים יציבות וכוח. אותו עקרון מופיע ביפן כאשר כלי שנשבר מתקנים מבלי להסתיר את קווי השבר שממשיכים להתקיים בו, ואף משתמשים בזהב כחומר המילוי של השבר־סדק שנוצר. רעיון התיקון מופיע גם במיתוס הקבלי על כלי האלוהות שנשברו כשתפקיד המקובל הוא לתקן אותם, ולמעשה לתקן את נפשו, כי כל מה שמתרחש בעולם החומר מתרחש גם בנפש.

התפירה כתיקון הנפש היא עקרון היסוד בעבודות של דבי: תיקון שאינו מסתיר את הפגיעה בנפש אלא מכיל את הנפש הפגועה כדי לכבד אותה ולתקן בה ככל הניתן.

כל העבודות הן על מצע של שקיות תה משומשות מחוברות־תפורות זו לזו בעבודת נמלים סבלנית של מלאכה עמלנית. תפירת השקיות אלו לאלו היא הריטואל המקדים שמייצר את הרקע עליו תיווצר היצירה עצמה.

במובן הזה התפירה החוזרת על עצמה של תפירת שקיות התה זו לזו היא ריטואל שערכו כערכו של כל ריטואל; לייצר מבנה קבוע חוזר על עצמו. כל ריטואל מבוסס על פעולה חוזרת, על מבנה בסיסי של סיפור, מיתוס, או פעולה, שהחזרה המתמדת עליהם מקנה להם תוקף, כמו ריטואל התפילה ומילוי המצוות, ומשום כך הוא מעניק בטחון ותשתית יציבה כגשר על פני חרדת התהום. כך הריטואל הוא אקט אנטי פובי ואנטי חרדתי. זו הסיבה שהעבודה הדתית הריטואלית מקודשת. זו הסיבה שאני מכנה את התערוכה – מקדש שקיות התה.

ריטואל זה של שקיות התה בהקשר של האסוציאציות היפניות מוליך גם אל טקס שתית התה ביפן, שהוא מעשה יומיומי רגיל ביותר חסר חשיבות כשלעצמו שעצם הפיכתו לטקס הופך את משמעות היומיומי הרגיל לבעל ערך כמעט מקודש.

זה הריטואל החוזר על עצמו של סיזיפוס שחייב כל יום מחדש להעלות למעלה את האבן שנפלה, ריטואל שראשיתו היה עונש ואחריתו מתבררת, לפי אלבר קאמי, כמעשה מעניק משמעות.

בתפירה הריטואלית מתקיים המוטיב של תיקון חבור של מה שנועד להתפרק, להתפורר לחלקיקים; איחוי והטלאה של מה שנקרע אי פעם. הרקמה והאיחוי הן גם בתשתית המצע וגם בעבודה עצמה הרקומה על המצע, והן בראש ובראשונה פעולת חיבור מתמדת אינסופית שפועלת כנגד כוחות הפרוק והאנתרופיה ביקום הפיזי והנפשי (כוחות ההרס, האי סדר והבליה).

העיקרון היפני של הוואבי־סאבי (wabi-sabi), היופי שבחסר והלא מושלם, מתאים גם להבנת השימוש בשקיות התה המשומשות. שקיות התה המשומשות הן גם ה'פרימה מטריה' האלכימי, הרואה בחומר הגלם הבלתי נחשב, הטריוויאלי ביותר, המזולזל, הנזרק לפח, את הפוטנציאל למציאת היסוד האצילי של הנשמה.

זמן התפוגה של שקיות התה קצר. הוא ארעי, זמני, בן חלוף, כרוח פורח וכענן כלה, כחיי אנוש. עבודת הבריאה־יצירה על מצע שקיות התה הוא "אף על פי כן" שמצביע על הקיים והממשי שצומח דווקא מתוככי זה שזמנו הולך וכלה. מתוככי זה שנדמה שאולי בכלל אין לו כבר זכות קיום כי כבר השתמשו בו עד תום.

גם האדם שנפגע בטראומה ואיבד מכישורי חייו חש עצמו בלתי נחשב, חסר ערך, מזולזל, משומש. יש הקבלה בין החומר של שקיות התה הבלתי נחשב לחוויה הקיומית של האדם הפגוע כלא נחשב.

ישעיהו הנביא מתאר את עבד ה', זה שעתיד להיות הנבחר הגואל שעכשיו הוא פגוע וסובל, ומבזים ולא מחשיבים אותו: "לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראֵה ונחמדהו; נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמָסְתֶר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו; אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סְבָלָם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מֻכֶּה אלוהים ומעונה. (ישעיהו נ"ג פסוקים ב'-ד'). אכן אדם שעבר טראומה קשה ותיפקודיו נפגעו עשוי לחוש עצמו "נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו". המיתוס מספר לנו שהבלתי נחשב הוא הנחשב והוא הגואל העתידי של העם (עבד ה' הוא המשיח).

עוד מיתוס קדום מספר לנו על כוח הגאולה של הבלתי נחשב. במיתוס השומרי הקדום האל אָנְכִי אל החוכמה והמים מייצר מהלכלוך שמתחת לציפורניו שני יצורים זעירים שנשלחים כדי להציל את אִינָנָה ממוות בשאול. הם מצליחים לרכך את לבה של אֶרֶשְכִיגָל אחותה של איננה וכך איננה ניצלת ושבה לחיים. היצורים שנבראו מהפְּחוּת ערך ביותר, הלכלכוך שמתחת לציפורניים, הם בעלי כוח ההצלה. האדם שנפגע ואיבד כישורים, בדרך כלל גם מרגיש אשם על שנפגע ועל פגיעותו, וחש מזולזל וזנוח. המיתוס מהפך את משמעותו של הזנוח ומגלה את ערכו מחדש. גם האמנות ממלאת פעמים רבות את תפקיד ההיפוך הזה. העבודות של דבי מהפכות את התודעה הקיומית של הזנוח לבעל ערך.

שקיות התה משמשות כיצירת התשתית־המצע ליצירתה בעבר ובהווה. כך נוצרת תבנית יסוד של משטח־שטיח. עליה להמציא לעצמה את הבסיס עליו היא דורכת ובתוכו היא פועלת. בהיותה בת לאם פגועת שואה שלא מעניקה תבנית־תשתית יסוד של קרקע יציבה אחדותית, עליה להמציא את עצמה, את התשתית שלה אשר בה היא שוב ושוב מאחה את הפגיעות. זו תבנית שממשיכה להיות מועדת להיפרם כחומר משומש חלש ובלוי. לכן התשתית הזו של שקיות התה היא כגשר צר על פני תהום, שממשיך באורח ניסי להמשיך ולהתקיים ולברוא את עצמו.

הסבלנות של תפירה, כמו שאר מלאכות היד של הנשים היא תכונה נשית. בסבלנות הזו של עשרים שנה אורגת פֶּנלופה כל יום מחדש את האריג עד שישוב אודיסאוס בעלה הביתה. זו סבלנות של לארוג כל פעם מחדש, כי כל לילה היא פורמת את האריג. זו הסבלנות לתפור בכל עבודה מחדש את המצע של שקיות התה. כל יום שוב ושוב לתפור מחדש את מה ששוב ושוב נפרם.

בכל הדורות נשים הן שעשו את עבודת הארג, הרקמה והתפירה. העבודה הנשית הרוטינית הסבלנית הזו של נשים בכל הדורות גם היא הייתה בבחינת מה שנחשב מזולזל ודחוי בתרבות הגברית, ויצירות עכשוויות של נשים ששבות אל התפירה מגלות מחדש "כי אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהילים קי"ח פסוק כ"ב).

השימוש ביצירה נשית של תפירה ורקמה ביצירת נשים מעצים את הממד הנשי כנגד הנרטיב של התעמרות העולם הגברי בעולם הנשי לאורך הדורות. גם לתפירה ותיקון מחדש של פרימות הנפש נדרשת סבלנות סיזיפית. זה הסיפור שאינו נגמר. זו יצירה ששבה שוב ושוב לתפור את עצמה לדעת, כמו ששֶחרזדה ממשיכה כל לילה לספר את הסיפור שאינו נגמר כדי להציל את חייה.

העכבישה שמופיעה בעבודות של דבי היא בעלת משמעות כפולה. היא יכולה להיות העכבישה השחורה הדמונית ולסמל את הלכידה הממיתה בקורים, וכך היא יכולה לסמל את כוחות הנפש ההרסניים שלכדו את הבת בקוריה, או לסמל את האם שכמו העכבישה לוכדת־נוקמת במי שפגע בבתה.

בו בזמן העכבישה יכולה לסמל את ההיבט החיובי של העכבישה, האם הגדולה, 'הסבתא' בשבטים האינדיאנים, זו שטווה את רשת העולם בקוריה, שהיא רשת בתבנית מעגלית כמו רשת מָאנְדָלָה, רשת היקום שכולנו חלק ממנו. כך העכבישה 'הסבתא' הבוראת את העולם היא גם בוראת מחדש את העולם בקוריה בכל פעם שנחרב. היא גם זו שמתקנת כל לילה את הקורים בעולם שנקרע.

העכבישה מתגלמת בימינו בפסל עכבישה ענקית של האמנית הצרפתיה לואיז בורז'ואה, שניצב בפתח מוזיאון גוגנהיים, בבילבאו שבספרד. עכבישה ענקית זו הוא פסל לזכר אמה של האמנית. הגודל הענקי של העכבישה מראה את עוצמת האלה הגדולה האורגת ושולטת על החיים.

נשים חיות בתוך ארג מערכות יחסים, והן אורגות יחסים. טוויה רקמה וארג – רקמת יחסים. שתי וערב של רקמת וארג יחסים. במיתולוגיה היפנית, אלת השמש אָמָטֵרָאסוּּ ונערותיה, אחראיות על אריגת ארג היקום, כנגד כוחות התוהו. האלה המצרית ניית (Neith) יצרה את כל העולם ואת כל היצורים החיים בו כמרבד על נול אריגתה.

ביוון היו אלה שלוש אלות הגורל שטווות, מקיימות וגוזרות את חוט החיים. אָרִיאָדְנֶה מעניקה לאהובה תזאוס את סליל החוטים שיאפשר לו למצוא את דרכו בלבירינט המסוכן ולשוב ממנו. דבי מייצרת עבודות שבהן קיים מעין לבירינט מעגלי כשהחוט שיוצא מטבורה טווה את קורי העולם וגם מוליך אל המוצא מהלבירינט. הלבירינט הוא המבוך שלה או של בתה, והיא, כמו אלת הגורל אריאדנה אחראית על מסלולו. היא טווה את קורי העולם כמו העכבישה מתוך חוט הטבור שלה שמחבר אותה עם אמה ובתה, במערכת הבין דורית המָטְרִיאָרְכָלִית.

מי היא זו הדמות שנושאת על כתפיה את מעגל השדים של הבת? הבת או האם? איזו אחריות עצומה לוקחת אישה אחת על עצמה להתמודד עם גורל בתה? מתוך חיבור סימביוטי היא נושאת את הצלב של גורל בתה. הצלב מסמל את הסבל אבל גם את היכולת לשאת את הסבל ולעבור תהליך טרנספורמציה דרכו.

הצלב הנוצרי מסמל את הסבל של מוות ותחיה, שבו מתקיימת התקווה הנצחית של האמנות של לידה מחדש של הנפש, והפעם של נפש הבת.

התחיה היא גם כאשר אופליה – שהייתה קורבן להתעללות נפשית של המלט ובחרה בטביעה – עוברת

מטמורפוזה ונהיית בעבודות של דבי לבעלת כנפי עטלף כדי להמריא מגורלה אל גורל חדש.

המוטיב החוזר של הסולם מסמן את השלבים בדרך להתעלות מעל הטראומה בתהליך של ריפוי ולהתחבר אל צפור הנפש.

התבנית העגולה חוזרת שוב ושוב כאופציה של מבוך, להיכנס אליו כדי להרוג את השדים שיש בתוכו ולצאת משם. בו בזמן היא גם כאופציה של רחם להיוולד ממנו מחדש, וכספירלה שמאפשרת להגיע למעמקים של מאגרי הכוח ולצאת משם אל העולם. סלילי החוטים, שגם הם גרסה של ספירלה, מונחים שם כפוטנציאל של דרך ללכת בה במסע הריפוי.

שקיות התה הן סוג של בד, ממנו עשויות רוב היצירות כחומר רך ונשי. הן כשמיכה רכה כחומר אימהי, כאם שאמורה להכיל ולנחם ולהוות שכבת ריכוך מפני הפגיעות של העבר ומפני הפגיעות הממשיכה להתקיים בנפש. מצע שקיות התה מהווה תשתית רכה כמו הסדין והשמיכה האימהיים לנוח ולהירגע בהם.

זה בד אימהי שממשיך לייצר דרכים חדשות לרפא, לחבוש ולעטוף. במובן הזה מצע שקיות התה מתאים להיות התשתית של הטראומה של עצמה, של אמה ושל בתה.

דבי היא האם של אמה ושל בתה. הבדים מבטאים אפוא את כוחו של ארוס (אהבה) לעומת טנטוס (מוות). אלו שני הווקטורים שפועלים בנפש.

האמנות עסקה באם ובילד־הבן, בדרך כלל ישו התינוק והמדונה. יחסי אם־בת לא קבלו מקום באמנות עד האמנות האימפרסיוניסטית. קבוצת עבודות בתערוכה הנוכחית עוסקת ביחסי קרבה של אם־בת. אבל כל התערוכה כולה נובעת מהדיאדה אם־בת, כשהאם מייצרת את האמנות עבור בתה כמו גם עבור עצמה, גם כתהליך מרפא וגם כדי להתריע ולספר לעולם. העבודות כאן הן כולן התרסה כנגד התעללות גבר אחד באשה אחת, שהיא דוגמא להתעללות העולם הפטריארכלי בנשים בכל הדורות.

מיתוס יווני מספר על טֶרֶאוּס, שהיה נשוי לפּרוֹקְנֶה וחשק באחותה פִילוֹמֶלָה והתעלל בה. כדי למנוע ממנה לספר מה שעשה לה כרת טראוס את לשונה של פילומלה וכלא אותה. אבל רוחה לא נשברה. בסבלנות אין קץ ארגה פילומלה שטיח, ובו תארה בתמונות את קורותיה ואת כל העוולות שעולל לה טראוס. שפחתה הביאה את השטיח לאחותה פרוקנה, וזו פענחה את האירועים הנוראים שנארגו בשטיח, נקמה בבעלה והצילה את אחותה מהכלא. באמצעות הסיפור שלה שנארג בבד פילומלה משמיעה את קולה וקוראת להצלתה ולשחרורה מהכלא.

הפַּטְרִיאָרְכָט כופה על האישה בכל הזמנים את צרכיו ומונע ממנה את זכות הדיבור, לספר על מה שנעשה בה. היא יכלה לעשות זאת רק בעקיפין, ביצירה, ועל ידי אחוות נשים. בשונה מהמקובל, הנשים בסיפור זה אינן נשארות פסיביות. המיתוס מראה את הדרך הנשית לשמר את האמת הפנימית ולהתריס.

דבי מבטאת בשפת העשייה הנשית את סיפור העוול של בתה ומעבירה אותו אלינו. היצירה שלה היא לא רק עשיה למען עצמה אלא גם אופן של תקשורת של אם־אישה־בת עם העולם הנשי מסביב שיפעיל את כוחות ההצלה.

האם פועלת כאן כדי להציל את בתה מתהומות הטראומה. אימהות רבות בימינו ובכל הדורות הן חסרות אונים נגד מעשי התעללות בבנותיהן. אבל המיתוס היווני מספר לנו על האלה אָרְטֶמִיס שמצילה את אִִיפִיגֶנְיָה מפני אביה אגממנון שרוצה להקריב אותה, ועל האלה דֵמֵטֵר שמצילה את בתה פֶּרְסֶפוֹנָה שנחטפה על ידי הָדֶס מלך השאול.

היום נשים בתרבות המערבית לא אורגות ולא טווות בפלך, מלאכות הרקמה והסריגה אף הן נדירות. אולם המשמעות הסמלית עדיין מתקיימת וכל אישה אמורה, במסע הגיבורה שלה, לטוות את הבעלות לגורלה ולארוג את מסלול חייה ואת יצירתה.

העבודות הנוגעות ללב – נוגהות ללב – במיוחד, הן אלו בהן רקומים דבריה של נגה על מצוקתה.

הטקסט הוא של הבת והרקמה של האם. הקול הוא קול הבת והידיים הם ידי האם. בעבודות המשותפות האלה האם היא כמו בפסלי הפִּיאָטָה: אם נושאת, חובקת ומערסלת את הבת הפגועה בחיקה.

הטקסט של נגה רקום בסיבובים, במעגל חוזר על עצמו, שמבטא את המצב התקוע של עולם פנימי סגור בתוך עצמו שמלווה במנטרות של חוויות שליליות, ללא מוצא.

יש הבדל מהותי בין מעגל סגור ללא מוצא בתיאור החוויה של נגה לבין העבודות של אמה, בהן יש סליל חוטים שהמעגליות שלו נפתחת כחוט שנשלח מתוך הסליל אל העולם, אל תהליך חדש של החלמה.

 

רות נצר – פסיכולוגית קלינית יונגיאנית בכירה, משוררת ואמנית, חוקרת ספרות וקולנוע.